אקדח

מתוך הספר ספוילרים:


כשנראה שהמלחמה מתרגשת לבוא, כינס הפרטיזן את בני משפחתו ובישר להם על הרעות שעומדות להתחולל. הוא נפרד בנשיקה מאשתו ומארבעת בניו וליטף את החתול. הוא לקח את האקדח הישן ששמר בארון הבגדים ויצא להסתתר בהרים ולחפש פרטיזנים כמוהו.
בדרכו חלף על פני אנשים ששבו הביתה מעבודתם, מכוערים בתמימותם. מחשבותיו נדדו אל השם: הוא חייב להתאים את שמו למשימה הגדולה שניצבה לפניו. כשהחל לטפס על הגבעות שמוליכות להרים כבר בחר לקרוא לעצמו "הסמוּק", שם שמזכיר לחי אישה, כוסית יין ושלולית דם, ואשר אף מהפכן עדיין לא השתמש בו.
הסמוק הגיע ליער דליל, ובמשך שעה ארוכה ערם מחטי אורן שיחממו אותו בלילה הקר. החשיכה ירדה מוקדם מהצפוי, והוא שכב והתבונן בצמרות, מחכה לבוקר.
עם אור ראשון עצרתי על הכביש שלמטה, פתחתי את הדלפק, הגברתי את הרמקולים, והזמנתי את האיש החיוור והרועד ליהנות משתיה חמה. הוא סימן שאין לו כסף.
בכל זאת התקרב, ולאחר דיון קצר מכר לי את האקדח. שתינו קפה לצלילי תוכנית הבוקר של הרדיו המקומי.

* איור: Randy Winth

עלי אדמות

(התפרסם במקור בגיליון פרנץ קפקא של אורות)

"אני לא יודע," אמר הקצין, "אם כבר הסביר לך המפקד איך המתקן פועל."
(מתוך במושבת העונשין מאת פרנץ קפקא, תרגום: אילנה המרמן).

"התהליך ארוך, הוא יכול להימשך גם כמה שעות," התנשף הממונה כשעלה במדרגות לקומה השנייה. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מהודרת שהיתה מעט קטנה ממידותיו, אבל שיוותה לו מראה מבוגר יותר. הוא דחף ביד רכה את האורח, שהלך לפניו.
"בנינו אותו בצורה חכמה. מרגע שאתה נכנס לתהליך לא כדאי לך לצאת ממנו, לא כדאי לך להתחרט. תחילה אתה מפסיד את כל הרכוש שלך, אחר כך את הרכוש שעדיין אין לך, את החברים, את המשפחה, אתה מבין?" הממונה פתח דלת עץ פשוטה למראה, והשניים נכנסו לתוך חדר לא גדול, שרצפתו דהויה, ועליה שורות של כיסאות פלסטיק לבנים שגבם מופנה אל במה קטנה נטושה. נשים אחדות ישבו בדומיה בפינת החדר, ליד שלט אלקטרוני שהציג את המספר הבא בתור. אשה מבוגרת בחצאית פרחונית דחקה את ראשה עמוק ככל שניתן לתוך אשנב שנקבע בקיר. האורח השתדל להבליע את נשימותיו, כדי לא להפריע.


הבלדה על אלטר בלטר


(התפרסם במקור בגיליון אגתה כריסטי של כתב העת אורות(


אלטר בלטר, איש יקר, נורה ומת בלב הכפר. וכל מי שנשאל, אמר: אני לא הייתי שם בכלל. כיוון שאנו ארץ חוק ואת הפשע יש למחוק, קראו למשטרה לבדוק מה בדיוק קרה. בראש החקירה עמד מר ג'ורג' פ. הופקינס (רב פקד), וכצל אליו נצמד אדון אנדריי, העיתונאי.

את הפרטים הראשונים מסר אנדריי לעיתונים (הארציים, המקומונים) מפי יודעי דבר:



רצח נתעב באמצע הסתיו: נורה מלצר מטווח קצר.
השאיר אחריו אישה וכלבלב.
הפאב המתועב הוא זירת הקרב.
החוקר אומר: בחצות הוא התפגר, והוא מוסיף עוד: זה לא היה שוד.
המשטרה במשבר – אין עד שמוכן לדבר.

אף

(התפרסם במקור בגיליון הנס כריסטיאן אנדרסן של אורות)


אבל בבוקר, שעה שהיו המלך והמלכה אוכלים פת-שחרית, אמרה הנסיכה כי חלום מופלא מאוד חלמה בלילה, חלום על כלב וחייל. היא רכבה על גבו של הכלב, והחייל נשק לה.
(מתוך קופסת הגפרורים, מאת ה"כ אנדרסן, תרגם אהרן אמיר, הוצאת מחברות לספרות 1984).

מגזירי הנייר של הנס כריסטיאן אנדרסן
לכאורה מדובר בחדר ישיבות רגיל, כזה שמנקים בחופזה מדי ערב, ובמשך היום מתמלאים פחי הזבל שלו, אם יש מי שזוכר להוריד את כוסות הקלקר עם שאריות הקפה מן השולחן השחור. ולפני ישיבה מרובת משתתפים יש מי שמתאמץ להגיע מוקדם יותר, כדי לתפוס כיסא שידיותיו אינן שבורות. והריח המטריד של השטיח העבש מגיח מבין הרגליים, והאבק מדהה אותן.
לכאורה נערך כאן דיון בין עשרה אנשים, יותר ממחציתם נשים, רובם בשנות השלושים או הארבעים לחייהם, בטניהם לעתים נפוחות ולעתים רפויות, פניהם מתחילים להתקמט סביב הפה והעיניים, שיערות ראשיהם מרוטות או צבועות או מיושרות יתר על המידה, אם יש להם שדיים הם נמעכים זה לזה בנחישות, אם יש בהם קו של רוך, למשל חשש שהם טועים, הקו ניכר בקלות בפני הפוקר שהם עוטים על עצמם כחובבנים מושלמים.
לכאורה ישבה מאיה, הזוטרה מכל הנוכחים, מי שצפויה לעלות עקב בצד אגודל במעלה סולם השכר, ובהתה בחלל בציפייה שהכל יסתיים, תוך שהיא הופכת ומעמיקה בכיעורם של הנוכחים. לא כיעור אלא יומיומיות, ליתר דיוק חוסר טיפוח וחוסר טעם, או פער גדול מדי בין אנשים כפי שהם נראים למשל בטלוויזיה לבין אלה שכאן לצידה.

קירות

(התפרסם בגיליון בורחס של כתב העת אורות)


חייבת להיות דרך קיצור, דרך שמדלגת בין חצרות הבתים, מטפסת על הגדר שמובילה לשכונה אחרת, נזהרת שלא לדרוך על התפוזים המרקיבים בדשא העלוב, חותרת תחת נחירות הגברים במיטות נשיהם, משכיחה את הילדים הגדלים ליד העציץ שבסלון, מימין לפסנתר (העוזרת מנקה פעם בשבוע, גם בפינות), מעבירה אותך למקום שבו אתה לא ידוע, מתהווה מבחוץ ולא מבפנים, הולך גם כשלא צריך לחזור.

חייבת להיות דרך קיצור, חושב הנער הזועם ופונה לשכנתו לספסל האוטובוס. סל שוק גדול מוטל בין ידיה, ועכוזה נפרש על פני המושב כולו והודף את הנער אל המעבר.
הנער בועט באִשה בחוזקה, חוטף מידיה את הסל וזורק אותו על הרצפה. הוא הודף את שדיה המסתערים עליו. האוטובוס נעצר פתאום (תחנה) והנער יורד ממנו. האִשה בוכה וצועקת מהחלון, אבל למה?

פטל, סיפור ילדים

(התפרסם במקור בגיליון הומרוס של כתב העת אורות)


                                            "החתנים סואנים בהיכל ההולך ואפל, נצים כלהם ביניהם: מי יעל יצוע המלכה"
(מתוך האודיסיאה, שיר ראשון, 365-366, תרגום: שאול טשרניחובסקי)

שביל החצץ הקצר התפתל בין בתי העץ הקטנים שנעטפו כראוי בשיחי פרחים ענקיים, חסרי שם. בשולי השביל התמזגו אבני החצץ הלבנות עם האדמה החומה, ואבק קמחי אחז בגרונות של עלי הדשא הפראיים. השמיים היו תכולים, והשמש נרמזה מעבר להר. הציפורים עוד לא היו מעולפות, וקולותיהן נשמעו משורת העצים שסימנה את גבול המושב. ממרחק ניתן לשמוע גם קולות אנושיים: טרקטור נוסע לאחור ומצפצף, לול תרנגולות שלם יוצא מגדרו לנוכח מחלקת האוכל המתקרבת לעברו בפסיעות גסות ורשלניות.

הישוב שהגיעו אליו, במבט מלמעלה צורתו כטיפת מים העומדת לנשור מברז דולף, היה ממוקם בלב גבעות חומות דהויות, שרק הכבישים הוסיפו להן מעט צבע. בתי העץ, המיועדים למבקרים מזדמנים, עמדו בשולי הישוב, מרוחקים ככל האפשר מן הכביש הראשי, ובתי התושבים, הלולים והרפתות דחקו אותם אל גדר הישוב. מעברה השני של הגדר התקשתה האדמה, והצמיחה מדבר. רק רחבת דשא שבסופה שורת עצים הרחיקה מעט את המדבר מן היומיום.

הרניה ופיות הלילה

( התפרסם במקור בגיליון שקספיר של כתב העת אורות)

"The course of true love never did run smooth"
A Midsummer Night’s Dream, William Shakespeare, Act 1, Scene 1

התחושה הכללית היא שהיום כבר לא רואים תסבוכות רומנטיות שבהן איש אחד אוהב אשה, היא בכלל אוהבת מישהו אחר, האחר לא אוהב אותה, ואז היא מקנאת, ובעצם כולם מקנאים בכולם והופכים מתוסכלים, והעניינים מתחממים, והם רבים זה עם זה, ומתחילים להאמין בכל שטות שאומרים להם, כך עד שהעניינים מגיעים לשיא ומתפוצצים במפגן ראווה של יצרים ותאוות. עד לפני מאתיים או שלוש מאות שנה היה קל ונעים לפתור תסבוכות כאלה באיזו התאבדות המונית, או שדה קטל שותת דם בחדר האורחים או בגן המטופח, עם זעקות שבר של מלך או נסיכה.
אלא שהחיים המודרניים מספקים שפע של אמצעים להפגת הפתרונות הברורים מאליהם, לביטול הצורך בכל המאמצים העקרים האלה. ריחו החמצמץ של הסדין בתום לילה קצר, עשן המכוניות העומדות כל הדרך לעבודה, או אפילו טעמו של מיץ תפוזים מקולקל – כל אלה הם אבירי הסדר הטוב. נעצור לרגע, אני קצת מקדים את המאוחר.