אף

(התפרסם במקור בגיליון הנס כריסטיאן אנדרסן של אורות)


אבל בבוקר, שעה שהיו המלך והמלכה אוכלים פת-שחרית, אמרה הנסיכה כי חלום מופלא מאוד חלמה בלילה, חלום על כלב וחייל. היא רכבה על גבו של הכלב, והחייל נשק לה.
(מתוך קופסת הגפרורים, מאת ה"כ אנדרסן, תרגם אהרן אמיר, הוצאת מחברות לספרות 1984).

מגזירי הנייר של הנס כריסטיאן אנדרסן
לכאורה מדובר בחדר ישיבות רגיל, כזה שמנקים בחופזה מדי ערב, ובמשך היום מתמלאים פחי הזבל שלו, אם יש מי שזוכר להוריד את כוסות הקלקר עם שאריות הקפה מן השולחן השחור. ולפני ישיבה מרובת משתתפים יש מי שמתאמץ להגיע מוקדם יותר, כדי לתפוס כיסא שידיותיו אינן שבורות. והריח המטריד של השטיח העבש מגיח מבין הרגליים, והאבק מדהה אותן.
לכאורה נערך כאן דיון בין עשרה אנשים, יותר ממחציתם נשים, רובם בשנות השלושים או הארבעים לחייהם, בטניהם לעתים נפוחות ולעתים רפויות, פניהם מתחילים להתקמט סביב הפה והעיניים, שיערות ראשיהם מרוטות או צבועות או מיושרות יתר על המידה, אם יש להם שדיים הם נמעכים זה לזה בנחישות, אם יש בהם קו של רוך, למשל חשש שהם טועים, הקו ניכר בקלות בפני הפוקר שהם עוטים על עצמם כחובבנים מושלמים.
לכאורה ישבה מאיה, הזוטרה מכל הנוכחים, מי שצפויה לעלות עקב בצד אגודל במעלה סולם השכר, ובהתה בחלל בציפייה שהכל יסתיים, תוך שהיא הופכת ומעמיקה בכיעורם של הנוכחים. לא כיעור אלא יומיומיות, ליתר דיוק חוסר טיפוח וחוסר טעם, או פער גדול מדי בין אנשים כפי שהם נראים למשל בטלוויזיה לבין אלה שכאן לצידה.


אבל כל זה רק לכאורה. כי למעשה, דקות אחדות לאחר שהתחילה הישיבה, הצליחה מאיה להקפיא את הנוכחים, בדיוק כשצחקו על דוד מבית הקפה שלמטה, והיא לא הספיקה להבין על מה הצחוק ופתאום הכל קפא. שקט מאיים מילא את החדר. תשעה אנשים נשמו בקצב סדיר. עיניהם מיצמצו מפעם לפעם. לרגע אחד קפאה גם מאיה, עד שגילתה שהיא יכולה לכחכח בגרונה, להניע את ידיה. עדיין לא העזה לזוז.
חוברת שאחז מישהו באוויר נפלה על השולחן ברעש, והקפיצה אותה. היא פנתה הצידה, ונגעה בכתפה של רווית, המנהלת הנוקשה של האגף. אחר כך טילטלה את ידיה מול עיניה. רווית לא הגיבה. מאיה קמה ממקומה, הקיפה את השולחן, ונגעה בחשש בכתפו של כל אחד מהנוכחים. אחר כך עשתה סיבוב נוסף ונעצרה מדי פעם כדי להביט מקרוב בפניהם, מקרוב ממש. מישהו סיפר לה שדברים כאלה קורים. והרי יכול להיות שגם היא קופאת ולא יודעת מזה. הרמז היחיד שנותר לאחר קיפאון, כך נאמר לה, הוא תחושת נימול באצבעות, או איבר שולי שמתעורר לחיים, או עקצוץ פנימי לא מובן.
מאיה אזרה עוז ונגעה באפה של רווית. תמיד אהבה אותו, גם כשהיתה רווית מעוותת אותו כלפיה בכעס (מעשה של יומיום). מגע האף היה כמו של פלסטלינה קשה. הוא היה קר, ובקע ממנו אוויר חם. אנשים נשמעו עוברים במסדרון. אבל תחלוף עוד לפחות חצי שעה לפני שמישהו יבדוק אם החדר מתפנה. מאיה המשיכה הלאה, מתאהבת באיברי הגוף הרדומים שנחו לפניה על כיסאות, על שולחנות, תלויים באוויר. היא ליטפה את שערה של זאת, נשמה את הבושם מצווארה של אחרת, אחזה בכתפיים חסונות, פתחה כף יד קפוצה שהונחה על המושב.
יש, פתאום הבינה, שני סוגים של אהבה. האחד, הפשוט, הנדוש, מתמקד בדמות אדם, ייצוג הולם של האנושות כולה, המספקת לאוהב שעשועי חיבה וכעס, שיחות ושתיקות. הסוג השני של אהבה, מפחיד ומפתה יותר, משתוקק לחלק מהאדם ומאניש אותו. אהבה מהסוג השני מתחילה מקירבה גדולה לאדם זר, לא מוגן. כמו הקירבה שבין שני נוסעי אוטובוס, האחד צמוד לעורפו של האחר במשך דקות ארוכות. כמו אישה המביטה בעיניים העצומות, המתנועעות בעדינות, של בעלה הישן לצידה. אהבה קצרה אך סוערת לאיבר אנושי אחד שאין בו לכאורה הדר, ועדיין הוא נושם וחי ופגיע כל כך, כמו ילד קטן. זאת האהבה האמיתית, הרגש הקרוב ביותר לאהבה שתיארו גדולי המשוררים. אהבה שאיננה התנצחות ומשא ומתן, אלא כל כולה איפוק מצידו של האוהב, לבל יפגע במושא אהבתו.
מאיה יצאה לסיבוב שני. הפעם פישקה בידיה שפתיים שמצאה ליד הלוח המחיק, מעכה חזה גדול, ליטפה לחי רכה, נגעה מתוך משחק בכל נקודות החן שהצליחה למצוא על אחת הבטנים. מישהו נגע פתאום בידית הדלת מבחוץ. מאיה רצה בחזרה למקומה. הדלת נפתחה, טעות בחדר, והעירה את הישיבה לחיים. עוד שני משפטים הוחלפו על דוד מבית הקפה שלמטה, ומיד החזירה רווית את הישיבה לנתיבה, קטעה את הדוברים, ניסחה מסקנות ברורות ורשימת פעולות לביצוע, סיכמה את הישיבה ופיזרה את הנוכחים.
מאוחר יותר, כשחזרו לאותו חדר ישיבות כדי לאכול את ארוחת הצהריים - סלטים וכריכים שהביאו מהבית - צנח שקט לא טיפוסי על הסועדים, תחושת מתיקות מלווה בחרדה, כמו חטא שצריך להיענש עליו, ולא ברור מי ועל מה. ריח הבושם של מאיה התחזק בחלל החדר. רווית פתחה את החלון שמאחוריה. הריח לא נעלם. כאילו נדבק לנחיריהם המעקצצים של הנוכחים. רווית הביטה במאיה, שבהתה בחלל כהרגלה, וחשה צורך מוזר לפטר אותה. אלא שהצורך לא היה מבוסס על עובדות, ולא מפטרים כאן אנשים סתם כך. רווית קפצה את שפתיה שהיו מפושקות מעט, סגרה את אגרופה שהיה פתוח באופן לא טיפוסי, השפילה את מבטה, גירדה באפה והתעמקה בעירבוב סלט הירקות שלה.